הרבה פעמים ניגשים אליי אנשים ברחוב , אנשים שמזהים אותי מהטלווזיה או מהסטנדאפ. לרב, הם יחמיאו על ההופעה, לעיתים יבקשו תמונה ולעיתים סתם יחייכו וימשיכו...
לא מעט פעמים, יהיו גם כאלו שיגידו משהו כגון : "ספר לי בדיחה!", "תגיד לי איזה משהו מצחיק", " תן לי איזה בדיחה מהסטנדאפ"...
בתור סטנדאפיסט זה מאד מהנה שמזהים אותך ובטח כשמחמיאים על ההופעה, אך כשמבקשים ממני לספר בדיחה, זה תמיד מרגיש מוזר...
סטנדאפיסט הוא בעל המקצוע היחיד אשר נתקל בבקשה כזאת...
אף אחד לא יעצור בעל מקצוע אחר ברחוב, למשל רופא שיניים, ויגיד לו "תקן לי סתימה"...וגם בתחום האמנות, אף אחד לא יעצור מוסיקאי מוכר ויגיד לו "יובל בנאי, אני מכיר אותך, בוא תשיר לי איזה שיר..."
אנשים מצפים מסטנדאפיסט להיות מצחיק 24 שעות , שבעה ימים בשבוע....בפועל, זה לא ככה, סטנדאפיסט הוא אדם מצחיק, יש לו ראייה קומית של העולם, חוש הומור מפותח מאד ויכולת אלתור גבוהה מאד. עם זאת, גם סטנדאפיסט הוא בן אדם כמו כל אחד אחר, גם לו יש רגעים לא קלים בחיים, רגעים בהם הוא לא עסוק בלהצחיק ורגעים בהם הוא צריך "חופש" מהעבודה כסטנדאפיסט.
סטנדאפיסט גם לפעמים צריך את תחושת המופע, במה, תנאי ההופעה, קהל שלם מולו והאווירה הנכונה כדי לספר בדיחות ולהצחיק.
אבל האמת היא שאין דבר יותר ממלא הנאה, תחושת סיפוק וכיף מלספר בדיחה שכתבת ולשמוע מישהו אחר צוחק ממנה..
אז תמשיכו לבקש ממני לספר בדיחות ותמשיכו לבוא להופעות ולתת לנו כוח להמשיך להופיע ולכתוב בלי הפסקה...
